קורות חיים ליאור Leave a comment

 מוצרי חשמל רשת ליאור 

פרק 10 "בוס עם מטאטא" שנכתב מתוך ספר – צדוק שיראזי קורות חיים

אחד הדברים שצדוק הכניס לעסק סיפר יגאל שכטר, מהעובדים הוותיקים בחנות מוצרי חשמל של צדוק ברחוב שמאי, שהמוצר שאתה קונה היום – תקבל אותו לכל המאוחר מחר.
לחנות מוצרי חשמל היה מוביל שסיפק מיידית את כל צורכי הקונים. באותה תקופה לא היו דברים כאלה.
צדוק ידע כיצד לקנות אנשים, מצד אחד, וכיצד לכסח במחירים מצד שני. היו לו כוח וכישרון טבעי לכך. עם ספקים היו לא פעם חילופי מילים, לעיתים בטונים גבוהים, כי הוא פשוט הוריד את מחיריהם לרצפה. אבל אחרי שהגיעו לעמק השווה, הם יצאו בהרגשה טובה – כמו אחרי ויכוח טוב – והם היו שוב חברים ושתו קפה בצוותא.
ובעצם, לעתים קיבלתי את הרושם שלא הייתה להם ברירה, כי לא היה קונה גדול ממנו בעיר.
בהמשך, תוך כדי עבודה, צדוק היה נילם מידי פעם עם מנחם לוסטיגמן, קבלן, ידיד ויזם. באותה העת, צדוק החל לשלב בעבודה גם עסקי נדל"ן – תמיד לבדו, ללא יועצי השקעות – שבמשך הזמן הפכו להיות יותר אינטנסיביים יותר ויותר. אבל עם כל הכבוד לנדל"ן על החנות מוצרי חשמל הוא לא ויתר.
לא אחת נדהמתי לראות באיזו מהירות הוא עשה את החישובים בראש, סיפר יגאל. הוא נכנס למו"מ עם לקוח ולעתים סגר עסקה של מוצרי חשמל בתוך שנייה.
לא תמיד הבנתי למה הוא עשה כך או אחרת, אבל הראייה שלו הייתה תמיד לטווח רחוק.
לא פעם נהג לומר: היום אולי הרווחתי פחות, אבל הלקוח יחזור – והוא באמת חזר.
לאט – לאט יצא שמו ושמעו על צדוק מוצרי חשמל ברחבי ירושלים, עד כי לעיתים אנשים לא ידעו להבדיל בין החנות מוצרי חשמל לבין האיש.
היו שקראו לו "אדון ליאור", או "ליאור שיראזי" אפילו "מר ליאור". צדוק עצמו התבדח באומרו כי כל זמן שהצ'ק לא חוזר, באמת לא חשוב לו איך יקראו לו….
"ומעל לכל", הדגיש יגאל, "אם לקוח לא היה מרוצה מוצרי חשמל הוא היה תמיד יכול להחזיר אותם, כמובן לא אחרי זמן מופרז.
הוא לא היה צריך להסביר למה ומדוע, וקיבל זיכוי לרכישת מוצרי חשמל אחרים או כסף במזומן – אך שרצה.
במילים אחרות, הלקוח תמיד היה יוצא בהרגשה טובה שלא סידרו אותו.
פואד שיראזי, בן דודו של צדוק המתגורר בחדרה, סיפר כי פעם קניתי טלוויזיה – כמובן, אצל צדוק – אבל בשלב מסוים לא הייתי מרוצה ממנה מסיבה זו או אחרת.
סיפרתי על כך לצדוק, והוא אמר: מה הבעיה? נחליף את הטלוויזיה. והוא שלח מוביל שלקח אותה והביא טלוויזיה אחרת גם ממנה לא הייתי מרוצה ושוב חזר הסיפור על עצמו. רק בפעם השלישית הניחה הטלוויזיה את דעתי. נכון, אפשר לחשוב שהוא נהג כך כלפיי מפני שאנחנו קרובי משפחה, אבל לימים שמעתי סיפורים דומים מאנשים שבינם לבין צדוק מוצרי חשמל לא הייתה קרבת משפחה.
פעם קניתי אצל צדוק מכונת כביסה, סיפר יאיר יונאי, ידידו מימי שירות הצבאי. המשלוח הגיע לביתי בקריית חיים.
הבעיה הייתה שהטכנאי עשה כנראה משהו שלא היה צריך לעשות, או שלא עשה משהו שכן היה צריך לעשות, והתוצאה הייתה שהמכונה רקדה לי בכל הבית.
התלוננתי בפני החברה שנתנה את האחריות והם שיגרו טכנאי אחר שאמר שצריך לתקן את המכונה.
לכך לא הסכמתי, שהרי קניתי מכונת כביסה חדשה ולא מכונה מתוקנת ומשופצת. ראיתי שאין עם מי לדבר, טלפנתי לצדוק מוצרי חשמל וסיפרתי מה היה.
הוא השתולל מזעם: למה התקשרת אליהם בכלל? למה לא התקשרת אליי? אמרתי לו שלא רציתי לבלבל לו את המוח, אבל הוא ביטל את דבריי ואמר שתפקידו לדאוג שהלקוח יהיה מרוצה, בין אם זה חבר שלו מהצבא ובין אם לאו, וכי הוא שולח אליי מיד מכונת כביסה חדשה באריזתה המקורית, וכך בדיוק היה.
זו הייתה נוסחת ההצלחה של צדוק מוצרי חשמל.
הוא לא נעזר לא ביחצ"נים ולא במומחי שיווק. לא ביצרני מותגים ולא במעצבי תדמיות, הוא עשה כפי שהדריך אותו שכלו הישר – והחריף – והגיע למקום שמתחריו יכלו רק לחלום עליו.
אצלנו זו הייתה בעצם חנות מוצרי חשמל בלי הפסקה. תמיד היו בה אנשים, תמיד קנו מוצרי חשמל ביתיים, או התעניינו, הדלת לא הפסיקה לסוב על צירה.
באחד הימים הגיע קונה לחנות מוצרי חשמל, התעניין, שאל, אבל לא היה יכול לסגור עניין עם ילדיו של צדוק שעמדו מולו, משום שהמחיר שהיה מוכן לשלם היה נמוך ממחיר העלות שלו. צדוק ראה אותו יוצא מהחנות בידיים ריקות, מיהר אליו ושאל מה נשמע? מה קנית? לא קניתי שום דבר, אמר, כי לא הסתדרנו בקשר למחיר.
"קח מה שאתה רוצה", אמר לו צדוק מוצרי חשמל זה יהיה בסדר. אל תדאג.
בקשר למחיר לא נלך לרב.
הלקוח חזר והעסקה נעשתה. העקרון של צדוק היה: היום אולי נפסיד מחר בטוח נרוויח.
כאמור, באותה העת היו אמצעי התשלום שונים – מזומן, כמובן, אבל גם פריסת תשלומים בשטרות, בהמחאות, וליד הקופה הייתה אפילו כרטיסייה שלידה נשמעה הרכישה האולטימטיבית והידועה באותן השנים, "תרשום". הסכום הכולל נרשם על דף נייר ולקוחות היו מגיעים פעם פעמיים בחודש ומשלמים את חשבון הרכישה עד לסילוק החוב.
העבודה שם הייתה בשבלי בית ספר לכלכלה, סיפר יגאל שכטר. מה שלמדתי בליאור מוצרי חשמל אי אפשר היה ללמוד בשום מקום אחר.
בסך הכול היינו שם שניים-שלושה עובדים, אבל היקף המכירות היה עצום, והכול תחת שרביטו של צדוק מוצרי חשמל שדבר לא נעלם מנגד עיניו.
פואד בן דודו של צדוק, ואשתו זהבה סיפרו כי בשלב כלשהו הם קנו מוצרי חשמל במספר רב של תשלומים. בערך אחת לחודש הזדמנו לירושלים, נכנסו לחנות ונתנו צ'ק צדוק. הוא פתח עליהם זוג עיניים ואמר: מה אתם מביאים לי? שימו את הצ'ק במגירה, וזהו, זה לא מעניין אותי.
והם לא היו היחידים שהניחו את הצ'קים במגירה.
לחנות היה חלון ראווה גדול שבעדו נראו המוצרים – מ-מקררים ענקיים ועד תנורי חימום קטנים. מן הרחוב ניתן היה לראות עד לעומק חנות מוצרי חשמל, והמציץ היה יכול להתרשם כבר ממבט ראשון ממגוון מוצרי חשמל, ולהתפתות להיכנס פנימה.
בחנות מוצרי חשמל עצמה היו מעין שני מסדרונות, שהמוצרי חשמל הוצבו משני צדיהם – שדרות המוצרים. המוצרים הגיעו ממש עד זכוכית שולחן המכירות שהיה בעומק  החנות.
מה הייתה שיטת המכירה? יגאל: נכנס לקוח, התחלנו לדבר איתו, שאלנו אותו מה הוא מחפש והצענו כמה אופציות לרכישת מוצרי חשמל.
כשהיה מגיע לקוח נוסף, היינו אומרים לראשון תסתובב, תתרשם, מיד נשוב אליך ואם תהיה לך שאלה – אנחנו פה. ואז היינו פונים ללקוח השני, מדברים איתו, מפנים אותו למוצרי חשמל שבהם היה מעוניין, חוזרים לראשון, או מקבלים שלישי, וכך יכולנו לעבוד עם שניים-שלושה לקוחות בו בזמן מבלי שאיש מהם יחוש כאילו הוא מקופח, כאילו שהוא לקוח מדרגה שנייה או מחשבות מהסוג הזה.
הרבה פעמים צדוק מוצרי חשמל ראה מה שאנחנו לא תמיד ראינו, ואז היה דוחק בנו: תיגשו, תיגשו, אל תשאירו את זה עם החולצה הירוקה לבד, אני אמשיך לטפל בלקוח הקודם. כשהלקוח כבר הביע את רצונו והחל המו"מ לגבי המחיר, הוא רצה מחיר נמוך, ואני הצעתי את המחיר שיכולתי לתת לו. ואז היינו מגיעים לשלב שבו הייתי אומר לו: תראה, זה מה שאני יכול לעשות, אבל אחרי הכול, זאת לא החנות שלי בוא נפנה ביחד לבעל החנות, לצדוק מוצרי חשמל, ונראה מה הוא יכול לעשות.
ואז לפעמים צדוק היה עושה קווטש קטן או שהיה אומר: זהו, יותר אני לא יכול להוריד את המחיר. ברוב המקרים הלקוח היה משתכנע שזו הנחה המרבית שאפשר לתת לו והיינו סוגרים עסקה.
הקשר בין יגאל לצדוק והמשפחה היה בהחלט יוצא דופן. כאשר אורי, בנו הבכור של צדוק נשאר פעם בסיס שבת נ"מ באל-עריש, בסיס ישן ומוזנח שנכבש מחיל האוויר המצרי, הוא שיווע לביקור של בני משפחתו. ואכן, באותה שבת ירדו בני המשפחה לבקרו, וצדוק הציע ליגאל להצטרף.
הם הגיעו לקראת הצהריים, סיפר אורי, עם הסלים ועם התבשילים, ואני מאוד שמחתי לפגוש את כולם, וכמובן את יגאל שהיה בן בית אצלנו והיה מחובר אלינו מאוד. במהלך הביקור, נסענו לעזה, שם צדוק קנה דגים. שמחים וטובי לב הם חזרו אחרי שעות אחדות הביתה, ולי נותרה חוויה מרעננת בשירות החדגוני.
בשלב כלשהו, במסגרת התחרות העזה שניטשה בין חברות האלקטרוניקה השונות על שוק מוצרי חשמל, הן נהגו להטיס את הסוחרים למפעלים בחו"ל, סיורים שכללו אחרי זה טיול תיירים רגיל בשכיות החמדה של מדינות השונות ברחבי הגלובוס. צדוק ניצל את ההזדמניות הללו וראה עולם. באחת הפעמים, משהוצע לו לבקר במפעל מוצרי חשמל שבו כבר ביקר בעבר, הוא הציע זוג כרטיסים שקיבל לדורון בנו וליגאל. ההזמנה הייתה לטוס לצרפת במסגרת מסע לימודי של חברת קריסטל מוצרי חשמל ששיווקה אז בארץ מכונות כביסה בשם בראנדט. – המשך יבוא

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן